<h1>ריטב"א — ב"ב</h1>
<h2>דף ה.</h2>
והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. פי' בסך כל השקלים שהם ס' שקלים יהיה המנה וכיון שהשקל ד' זוזים נמצא המנה מאתן וארבעים זוזי, ואילו מנה בעלמא אינו אלא כ"ה סלעים אלא דמנה של קודש היה כפול לעולם והרי הוא נ' שקלים והוסיפו עליו שתות מלבר הרי הוא ששים שקלים וכדמפרש ואזיל. וקשיא לן למה תפס הכתוב שקלי המנה מפוזרים, פי' רבי' שמואל כי באותו זמן היו נוהגים מינים למנים יש שהיה מנ' שקלים ויש מכ"ה ויש מי' וה' שקלים, והר"י ז"ל פי' דאתא קרא לומר שלא יעשו המנה כולו מקשה אחת אלא שיהא מחלקים כדי שיוכלו לשקול בו כ' שקלים וכ"ה שקלים וי' שקלים וה' שקלים כמו שנוהגים היום לעשות במנה ששוקלין בו.
<h2>דף לז.</h2>
[ב"ב צ"ב ע"א] המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו וכו' חייב באחריותן. וחייב באחריותן דקתני היינו דמי זרע שנתן לו לכל הפחות, כדאיתא בגמרא ואינו מנכה לו כלום מפני הזרעים אפי' כדמי עצים בעלמא, ואין צריך לומר שאינו יכול לומר לו לא אתן לך מעותיך עד שתתן לי כשיעור הזרעים שלי, דכיון שעל דעת זריעה מכרם לו ולכך מסרם לו ויש מקח טעות בדבר ולא פשע הלוקח בכלום אינו חייב לשלם לו כלום, וכן בכל מקח טעות שבעולם שעשה בו הלוקח הדבר שבשבילו לקחו, כגון בגד וחתכו בהמה ונמצאת טרפה, וכן אמרו בבכורות [ל"ז ע"א] השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ומחזיר להו את הדמים מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי הטרפה, ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ע"כ, ולמדנו מכאן כי הלוקח פרקמטיא מחברו להוליכה למקום ידוע והוליכה ונמצא שם מום, שאין לו ללוקח לעשות בה הוצאה כדי להחזירה, אלא מניחה ביד שומר וילך זה ויטול את שלו אם ירצה, וחייב המוכר להחזיר לו דמיו, אבל אינו נותן לו מה שהוציא, דלית הלכתא כרשב"ג דאמר בגמ' נותן לו הוצאה.
<h2>דף לח.</h2>
פירש בזה ר"י ז"ל דפשוטי כלי עץ ג' דינים יש לו, דהיכא דחזו למדרס ויחדינהו למדרס מקבלין כל טומאה אפי' מן התורה, וכדאמרינן בבכורות [ל"ח ע"א] אין להם תוך לכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ופריק בהנך דחזו למדרסות, ובפרק כיצד דב"ק [כ"ה ע"ב] מייתי טומאה למפץ במת מדאורייתא ואפילו לטומאת [שבעה], וההיא ע"כ במפץ של עץ דאילו של בודיא כיון שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה להיות טמא במת טומאת ז'. וכל שאינם ראויים למדרס או שלא ייחדם למדרסות אם משמשים לאדם בגופו או משמשים למשמשיו כגון הדף והדולבקי והשולחן מטמאין בכל הטומאות לבר ממדרס ואינם נעשים אב הטומאה, וכדאמרינן בספרא כל כלי עץ הדף והשולחן. ומדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ולא מדאורייתא כמו שאמרו אחרים, דהא בבכורות לא אדכרינן אלא דחזו למדרסות, ועוד דבמנחות [צ"ו ע"ב] דאמרינן השולחן הטהור מכלל דאיכא טמא מדאורייתא לא אשכחן לה אלא מפני שיש לה מסגרתו למעלה (אלא) [או] למ"ד מסגרתו למטה היתה ומשום דטבלא שהיא מתהפכת טמאה דחשיב קיבול, ועוד מהא דשמעתין דקרי לה טומאה מדרבנן, וכל שאינן ראויים למדרס ואינם משמשין לאדם בגופו ולא למשמשי גופו אין להם [טומאה] כלל ואפי' מדרבנן, והיינו דאמרינן התם [סוכה י"ב ע"ב] סככה בחיצין זכרים כשרה והתירו לסכך בנסרים כל זמן שאין שם גזרת תקרה ואע"פ שאין מסככין בדבר שמקבל טומאה אפילו מדרבנן.
